ניגון לעת ערב

בכורה | נוֹצֶ'ס (Noches): ניגון לעת ערב

אריאל לזרוס

פורסם לראשונה במגזין "קפה גיברלטר" לרגל השקת הדיסק Ariel Lazarus: A Hebrew Capriccio

"אתה רואה את שביל העגלות הישן הזה?" שואל אֵבּרהָרט, המארח האדיב שלי, תוך שהוא מצביע מבעד לחלון הוולבו הישנה אל שביל אבנים עתיק הנגלה בניצב לכביש המהיר, כמו קורע את נוף היערות האין סופי של חבל וֶסטפָליָה שליווה אותנו עד כה. "כאן הסבא-רַבָּה שלך מקס (מרדכי), היה צועד ברגל כעשרים קילומטרים מלוּבֶּקֶה, עיירת מגוריו על מנת להגיע לבית ספר יהודי קטן באוֹלדֵנדוֹרְף וללמד את הילדים טעמי מקרא וקצת מוסיקה".  "עשרים קילומטרים ברגל?" אני משתומם,".. זה חתיכת מרחק". טיפות גשם מוקדמות של סתיו מתחילות לחדור אל תוך המכונית ואֵבּרהָרט סוגר את חלון הוולובו בתנועות ידיים נמרצות, תוך שארשת פניו מרצינה,  "אתה מבין ש.. שאף עגלון מקומי לא הסכים להסיע מורה יהודי זקן".

כעשרים קילומטרים מפרידים גם בין העיירה לוּבֶּקֶה לאולפן כיפת העץ החדיש של חברת התקליטים Smoothfactor אשר החליטה להחתים אותי השנה על אריך נגן לאחר שהמפיק שלה מיכאל שוּלטֵה נקלע במקרה להופעה שהעלתי באזור בביקור קודם. אני לעומת מקס לא עושה את המרחק ברגל, אלה מובל אחר כבוד בוולבו כסופה ישנה וחמימה אל האולפן. "אח, מקס.. " אני מפליג במחשבות  "אולי אם הייתה מחכה קצת על שביל האבן, הוולבו של אבּרהט היתה אוספת גם אותך", שוכח לרגע שעזבת לבסוף לפלסטינה לאחר אותו לילה בנובמבר בו הושלכו אבנים אל חלון ביתך.

מהרגע הראשון שנחו ידיי על הגיטרה הספרדית שנקנתה עבורי באהבה רבה על ידי אבי, אי שם בחורף רחובותי סוער במיוחד של תחילת שנות התשעים, הרגשתי דחיפות ותשוקה בלתי סבירה להוציא לאויר העולם יצירות מוסיקליות, "פסלים באויר" כמו שפרנק זאפה קורה להם. משלא יכל לממן בשעתו גם את שיעורי הנגינה היקרים, הלכתי לשתול עצים עבור העירייה, וחשתי איך כל נגיעה של הטוריה באדמה מרימה לאוויר עננה פריכה של צליל. עדיין אפשר לשמוע כמה עצים ברחוב בנימין…

"נוֹצֶ'ס, נוֹ-צֶ'ס, בּואֵנָ–ס נוֹ–צֶ'ס" שר סבי, אברהם 'נעים-זמירות', בפאטיו של בית הכנסת שלו 'לה -נוֹגָאס פלָאמֵנקה' הנמצא בסמוך לרחובה הראשי של המושבה הקטנה גיברלטר, הפאטיו מוקף חומת אבן עתיקה, מסויידת בטיח ספרדי ורדרד.  "נוֹצֶ'ס סוֹן דֵנָמוֹרר" הוא מסלסל בחן ועץ הדקל הבודד, המיתמר גבוה מעל החומה, זע לצליליו ולמשב הרוח הים תיכונית של לפנות ערב אביבי, מצליח להטיל צללית דקה על כיפת האבן הלבנה של בית הכנסת. 'אָיי! קֵה בּואֵנָס נוֹצֶ'ס…' מתפייט עתה סבא בקול ענוג, ואני מדמיין אותו, את סבי הספרדי אברהם מגיברלטר מזה, וסבא-רבה מקס היֵקֶ'ה מוֶסטפָליה מזה הולכים לעת ערב בשביל האבן הארוך, האחד מדלג בצעדי איילה זריזים ממערב למזרח והשני צועד בצעדים שקולים ומדודים ממזרח למערב עד שלפתע נפגשים פניהם במחצית הדרך, במקום בו קרחת יער ועץ בודד ששורשיו עבותים וענפיו הרבים הופכים לשריגים דקים. דממה מתוקה עוטפת את קרחת היער בזמן ששני האדונים בוחנים אחד את השני עד שחיוך עולה פניהם. לבסוף ,כמתרצים, מניחים את מטלטליהם על האדמה הלחה ומתיישבים למרגלות העץ.  ניגון חרישי, כמעט נטול קול, מדהד בינות לשריגים, ושניהם מצטרפים בהמהום גרוני עמום ההופך בהדרגה לשירה זכה ומהדהדת, מלווה בטיפוף כפות ידיים על ברכיהם המקופלות. השירה האדירה הזאת, היא הניגון, אותו הניגון האוצר בתוכו את כל יסודות הקיום, ניגון אשר לרגע מתפתל ומסתלסל כמו שריגיו של העץ ולרגע שוהה על צלילים ארוכים וזכים כמיי התהום ממנו יונקים שורשיו. זהו ניגון שאזני מעולם לא שמעו אך ליבי כמהה אליו מאותו הרגע בו אצבעותי פגשו את מיתרי הגיטרה.

—-

אריאל לזרוס הינו מלחין וגיטריסט, דוקטורנט לקומפוזיציה בבר אילן וחוקר את המוסיקה של יהודי גיברלטר. משמש כמרצה בבי"ס "מזמור", "רימון" והקריה האקדמית אונו.

נשוי לימית ואב לאורי, אמילי ואגם.

אלבומו החדש של אריאל יוצא לאור בלייבל הארופאי Smoothfactor

להאזנה לאלבום המלא:  https://ariellazarus.bandcamp.com

 

 

מודעות פרסומת