"זֶ'בַה לו· – קח אותו" אמרה סבתי רֵשֶל והניחה בכף ידי את ספרון התהלים, חציו בעברית וחציו מתורגם לקסטיליאנית. סבתי ישובה על כורסת הקורדרוי הירוקה שלה, שצבעה כצבע כריכת הספרון שזה עתה הניחה בידי. אנו נמצאים בדירתה הקטנה המשקיפה על רציפי הנמל של המושבה גיברלטר. "זֶ'בה לו·, קֶה טֶקווידה-שישמור עליך". מאז הספרון הולך אִתי.
באחד הימים כשפתחתי לקרוא בו, צדו עיני את הפסוק "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי", ובתרגומו הקסטיליאני: en la noche; con mi Coraźon hablaba… Acordéme de mi tañer
הקריאה בפסוק חידדה בי את התובנה שהנגינה היא למעשה פעולה של היזכרות, ואולי שורש המנגינות כולן הן ממקור אחד קדום שאת זכרונו אנו מעלים וחווים בכל פעם שאנו מנגנים. מכאן שתפקידן של המנגינות להיות גשר על פני נהר הזמן, בינינו לבין המקור המשותף לכולנו.
את המוזיקה לפסוק הלחנתי כמעט "בהינף קולמוס": המילים התחברו אל המנגינה שבתוכי ואת תפקידי כלי המיתר גזרתי מתוך המנגינה כשריגים דקים המתפצלים מתוך הענף. הלחנתי את הפסוק היפיפה כמי שתפקידו הוא רק להניח גשר בין סביי לבין ילדיי, בין חוף גיברלטר לחוף פלמחים.
